הצורך לכתוב הגדה חדשה לפסח נוצר אצלנו בהדרגה, אבל בתהליך ברור ועקבי. מדי שנה ישבנו וסיפרנו בליל הסדר, יחד עם כל המסובים, את סיפור יציאת מצרים. וסיפור כזה, סיפור יציאתו של עם שלם מעבדות לחרות, הוא סיפור שראוי שישובו וישננו אותו לאורך דורות רבים. על כך לא חלק איש מאתנו.
אבל בהגדה קיימים גם טקסטים שכל השומע אותם תוהה מה הרלוונטיות שלהם למסר המרכזי של ההגדה. ואז, כשקוראים אותם שוב ושוב ומתעמקים בהם, מגלים ש – ובכן, שלא כולם באמת מחזקים את המסר הזה או מתקשרים אליו.
דוגמה? בבקשה. בהגדה המסורתית מסופר על שלושה חכמים היושבים ומתדיינים בשאלה המאוד-לא-רלוונטית כמה מכות לקו המצרים על היבשה וכמה בים. אחד אומר שלקו עשר מכות ביבשה וחמישים בים; האחר טוען שהמספרים הם ארבעים על היבשה ומאתיים בים; ואילו שלישי קובע שמדובר בחמישים מכות ביבשה ובמאתיים וחמישים בים. אז אנחנו, שלא חושבים שמתמטיקה של נסים היא חלק מהמסר, סבורים שיש דברים קצת יותר חשובים מזה.
או נושא השחרור האישי, שהוא גם חלק מהשחרור הלאומי. כשעבד עברי מוצא את עצמו מוכה, מורעב ומושפל בידי משגיחי העבודה האכזריים, הוא חושב על שרידותו שלו, על משפחתו, על חבריו. הוא לא חושב על כל העם הסובל. כשאדם חוזר סחוט ומבויש לביתו, בני משפחתו כואבים עמו את סבלו האישי, ולא בהכרח רואים בכך משא לאומי. כך ששני הדברים, האישי והכללי, משתלבים יחד. ובהגדה המסורתית אין לסבל האישי זכר. אז דאגנו לכך שהוא יוזכר גם כאן.
או, למשל, אלוהים. בהגדה המסורתית מודגש שוב ושוב שאלמלא ההתערבות האלוהית היו עדיין בני ישראל נמקים בעבדות בארץ גושן. אבל חלק מאתנו, שאינם מאמינים בקיומו של אלוהים, סבורים שיש לתת קרדיט קצת יותר רציני לעם ולמנהיגו. או במלים אחרות, שתנועת שחרור שבראשה מנהיג המוכן להתעמת עם קשיים וליטול סיכונים יכולה להגיע רחוק מאוד גם כשמי שמניעים אותה קדימה הם בני תמותה ולא ישות מיסטית. במיוחד אם הם יודעים לנצל שורה של אסונות טבע ולשכנע את זולתם שמדובר בהתערבות של כוח עליון. אז ההגדה שלנו עוסקת יותר בבני אנוש ובמאמציהם ופחות במיסטיקה ובעל-אנושיות.
או נושא העצמאות. כן, מה ששמעתם. כי יציאה מעבדות לחירות משמעה יציאה לעצמאות. בהגדה המסורתית אין עצמאות אלא יש כפיפות לאלוהים. ברצותו, יהפוך אלוהים את העם לעצמאי וברצותו יגרום לשעבודו תחת ידיו הקשות של שליט זר. אבל אנחנו מאמינים שעצמאות היא שאיפה אנושית ולאומית בסיסית ביותר, ולכן אנו קושרים בין מעשה השחרור לבין הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ועצמאות, מבחינתנו, היא גם שחרור מניצול. ולכן אנו מברכים לא רק על השחרור הלאומי אלא גם על הצדק החברתי והאישי. ושוב, שחרור כמעשה אישי ולאומי ולא כמעשה שמקורו בהתערבות על-אנושית.
אז יש לא מעט דברים בהגדה שנראו לנו זרים ובלתי-שייכים. ולכן החלטנו לנסח הגדה אחרת, אנושית, כזו שאינה מביעה שמחה נוכח תבוסת האויב ומקדשת חלקים נוספים של המוסר האנושי הבסיסי ביותר.
בהגדה שלנו שימרנו ואף חיזקנו את המסר המקורי, מסר של יציאה מעול עבדות לחרות אישית וכללית גם יחד. הוספנו אליה טקסטים שנכתבו על ידי אנשים חכמים בתקופתנו. אולי תתהו על כך, אבל דומני שרבים מאתנו חשים מחוברים יותר למנהיגים, יוצרים, הוגים ומתקני עולם בני זמננו, החל מג'ורג' אליוט, ר' יהודה הלוי ונפתלי הרץ אימבר, עבור דרך לאה גולדברג, נעמי שמר ונתן אלתרמן וכלה בבנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון.
ההגדה שלנו בנויה מארבעה שערים, כנגד ארבעת הבנים של ההגדה המסורתית: שער האביב, שער יציאת מצרים, שער שיבת ציון ושער הציונות ומדינת ישראל. כמו שאמרנו, פסח אינו רק חג של עם העוזב ארץ אחת והולך לארץ אחרת, אלא גם חג של ניצחון התחייה המדינית והרוחנית. ומבחינתנו, שתי תקופות התחייה הנוספות שעברו על עם ישראל אינן חשובות פחות מיציאת מצרים עצמה.
וגם אחרי כל ההערות שהבאנו כאן אנו שבים ומזכירים כי מעשה של שחרור אישי ולאומי ראוי שיספרו בו לאורך כל הדורות כולם. וכפי שנאמר בהגדה המסורתית, כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.